בבית הראשון הפריד כותל של אמה, אמה טרקסין, בין הקודש לקודש הקודשים. בבית השני לא ידעו החכמים אם אמה זו שייכת לקודש או לקודש הקודשים: לכן פרסו שתי פרוכות שביניהן אמה, במקום להכריע. הפרוכת החיצונה פרופה מן הדרום, והפנימית מן הצפון: הכהן הגדול נכנס מצד הדרום, מהלך צפונה ברווח האמה שביניהן, ונכנס מן הצפון — מסלול בצורת "S". כל פרוכת היא 40 אמה על 20, עוביה טפח, ארוגה מ־72 נימין של 24 חוטין, שישה מכל אחד מארבעת המינים בחלקים שווים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש. אין בה חוט של זהב. האריגה, מעשה חושב, נושאת צורה אחרת בכל צד — כלשון רש״י, ״פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר״. בכל שנה עשו שתיים חדשות. מן ההיכל רואים את ראשי בדי הארון דוחקים את הבד, כשני דדים.
ממדים
- שתי פרוכות שביניהן אמה
- 40 אמה × 20
- עובי טפח
- 72 נימין של 24 חוטין, שישה מכל אחד מארבעת המינים
- שתיים חדשות בכל שנה
- בליטות הבדים בגובה ≈ 1.5 אמה מן הרצפה, 1.38 אמה מכל צד של הציר (בחירת המודל: הבדים עוברים מחוץ לדופנות הארון; לפי רש״י על שמות כה, יב יש אמתיים וחצי בין בד לבד)
מקורות
הכרעת הפרויקטהוכרע: ארבעת המינים — שלושה מיני צמר ופשתן — כפולים בכל חוט וחוט (שקלים ח, ה; רש״י על שמות כו, לא): האריג ארגמן מנומר, לא פסי צבע. אבל שמואל מונה תיאור זה בין שלושת המקומות שבהם ״דברו חכמים בלשון הבאי״ (תמיד כט ע״א–ע״ב). בחירת הסיור: אריג כבד ושטוח, בלי קפלים, ודמויות בלי פני אדם; הצורה האחרת שבצד השני אינה מוצגת. נדחה: דעת ר׳ יוסי, שלא הייתה שם אלא פרוכת אחת בלבד (יומא ה, א). בחירת הסיור: יומא נד ע״א מדבר בפרוכת אחת בלבד; עם שתיים, בדי הארון חוצים את אמה טרקסין, מושכים עמם את הפרוכת הפנימית ומבליטים את החיצונה.